אכן, יום נפלא! על "יום נפלא לדגי הבננה", ג'.ד סאלינג'ר
יוכי שלח, אגי משעול
יום נפלא לדגי הבננה (מתוך: תשעה סיפורים, הוצאת ספרי סימן קריאה, 1979) הוא סיפור יומו האחרון של סימור גלאס, צעיר אמריקני, הנשוי למוריאל. הסיפור מתאר פרק זמן של שעות אחדות, במהלכן מתבררים גם קורותיהם בעבר: סימור נישא למוריאל זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה למרות התנגדות קלה של הוריה. את ירח הדבש הם חגגו במלון בפלורידה. לקראת המלחמה גויס סימור והשתתף בה באופן פעיל. סימור יצא מן המלחמה פגוע בנפשו ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי צבאי למשך כשלוש שנים. מוריאל המתינה לסימור במהלך זמן זה למרות לחצי הסביבה. בזמן המלחמה ואחריה שולח סימור מכתבים לאשתו וכן ספר שירה בגרמנית. סימור השתחרר מבית החולים וחזר אל אשתו ואל הוריה. בתקופה זו ביצע כמה מעשים משונים, שפרטיהם אינם ברורים. ככל הנראה העליב את סבתה של מוריאל, שבר חלון, השחית תמונות מברמודה והתנגש בעץ. מעשים אלו גרמו להורי מוריאל לראות בסימור אדם 'לא נורמלי' ומעורער בנפשו ואף לחשוש כי הוא מהווה סכנה לבתם. מוריאל וסימור מחליטים לצאת לירח דבש חוזר באותו מלון בפלורידה. מכאן ואילך מתוארים הדברים באופן ישיר בסיפור. חלקו הראשון של
הסיפור מתאר דיאלוג טלפוני בין מוריאל לאמה (דרכו ניתן לשחזר את אירועי העבר). בשיחה זו ניתן להבין כי האם עדיין חוששת מפניו של סימור, בעוד שמוריאל מבטלת חששות אלו מכול וכול. בזמן השיחה מבלה סימור על חוף הים. חלקו השני של הסיפור מתאר את סימור על חוף הים, שם הוא מנהל שיחה עם סיביל, ילדה בת ארבע שנים בערך, ונכנס עמה למים. בתום השיחה חוזר סימור לחדר המשותף לו ולמוריאל. שם, ליד מוריאל הישנה, הוא מוציא אקדח ויורה בעצמו.
החלק הראשון של הסיפור מתאר שיחה בין מוריאל לאמה. אמהּ של מוריאל מטלפנת מניו יורק. מוריאל מדברת מחדרה במלון לאחר שקראה בשבועון כיס, רחצה את מברשת השער, מרחה בלכה את ציפורניה ועוד. במידה מסוימת, חלק זה מהווה מעין אקספוזיציה לסיפור - מוצגים הדמויות והיחסים ביניהן, הזמן והמקום, וכן ניתן הרקע להתרחשויות שבחלק השני. זוהי שיחה קטועה בה מרבות מוריאל ואמה לקטוע זו את זו. הן אינן מצליחות כמעט להשלים משפט: "הטלפון כאן כל ה-" (עמ' 8), "שברתי לי את ה-", "אז אמרתי-" (עמ' 10), ועוד. הן מרבות לערבב ערבוב עיקר בטפל, כאשר נושאים חשובים, כגון מצבו הנפשי של סימור, מתערבבים בנושאים טפלים, כגון המשחה נגד שיזוף או שמלת הערב הירוקה של אשת הפסיכיאטר.
השיחה רצופה שימוש בקלישאות, הבאות את רגשותיהן: "חשבתי שאני מתה מרוב דאגה" (עמ' 8), "זה נורא. זה עצוב, בעצם" (עמ' 9), "האנשים השנה איומים" (עמ' 11), ועוד. הן מרבות לחזור על מילים ומשפטים שכבר נאמרו קודם לכן: "הכול בסדר אצלך?" שואלת שוב ושוב אמה של מוריאל, וזו עונה: "כן אמא... בפעם התשעים" (עמ' 12). "זה נורא" אומרת האם - ביחס לעורה השרוף של מוריאל, ביחס למצבו הנפשי של סימור (פעמיים).
צורת השיחה, על מאפייניה השונים מאפיינת את היחסים בין מוריאל לאמה, יחסים הלוקים בחוסר תקשורת בסיסית. האם מרבה לבטא דאגה שטחית לבתה, דאגה שמוריאל מרבה לזלזל בה ולבטל אותה. האם מתייחסת אליה כאל מי שעדיין לא התבגרה, בעוד מוריאל מתייחסת אליה בחוצפה, כאל מי שאינה מבינה אותה. שתיהן מתוארות כנשים רדודות, הרואות את החיצוניות ולא את הפנימיות שבאדם: הן מרבות לעסוק בנושאי לבוש (לכה על ציפורני מוריאל, השיזוף, לבושן של אורחות המלון, חלוקו של סימור) ובדרך בה רואים אותן האחרים.
עוד ניתן ללמוד מן השיחה על מערכת היחסים בין מוריאל לסימור: סימור מוצג כאדם רוחני ורגיש שאיננו מובן על ידי הסביבה (מוריאל ומשפחתה). הדבר מתבטא במכתביו ובספר השירה של גדול משוררי גרמניה שהם חלק מעולמו הפנימי העשיר של סימור. לעומתו, מוריאל מוצגת כאישה שטחית שאיננה מסוגלת להבין ללבו של סימור. היא שוכחת את ספר השירה ששלח לה ואינה מבינה את דרישתו שתלמד גרמנית כדי שתוכל להבין את השירה, או לפחות שתרכוש תרגום. בעקבות זאת סימור מתייחס בציניות ובאירוניה מסוימת אל אשתו ומכנה אותה 'מיס פריירית רוחנית של 1948'. מוריאל מוצגת כאטומה לחלוטין למצבו של בעלה העומד להתאבד.
ולבסוף, ניתן למצוא בשיחה גם אפיון של היחסים בין סימור לבין משפחתה של מוריאל: בני משפחתה של מוריאל מתייחסים אל סימור כאל אדם חריג, 'לא נורמלי', כלומר, כאל מי שחורג מן הנורמות המקובלות. הם רואים בו אדם מעורער בנפשו המסוכן לסביבתו. לדעתם, כל אדם שאינו מתנהג כמקובל בחברה מהווה סכנה. הדבר מתבטא בשיחה בביטויי הדאגה כלפי מוריאל ובחקירות הנשנות לגבי דרך התנהגותו במלון. אי לכך, הורי מוריאל מתייעצים במכר
פסיכיאטר, והאם מתעניינת באבחון של הפסיכיאטר המתארח במלון. החשש מפני סימור נבנה באופן עקבי בחלק זה באמצעות רמזים מטרימים, שמאוחר יותר מתבררים כרמזים מטעים. באמצעות השיחה יכול הקורא לשחזר את אירועי העבר המוזכרים בה (עלילה משוחזרת) - נישואי סימור ומוריאל, יציאתו למלחמה, אשפוזו והתנהגותו לאחר שחרורו, ובכך למלא פערי מידע הנוצרים במהלך הסיפור כולו.
לפלורידה, מקום ההתרחשות, מוענקת בסיפור חשיבות סמלית רבה. פלורידה שטופת השמש והמלון נתפסים כסמל לחברה האמריקאית הרדודה, החשה מאוימת על ידי הפרט החריג. זו חברה המחשיבה את החיצוניות וחוששת מכל חריגה ממוסכמותיה. הזמן הוא כשלוש שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה , תקופה של שגשוג כלכלי וחומרי. קיימת תחושה כי החברה האמריקאית מדחיקה את זוועות המלחמה ונמנעת מלעסוק בהם.
החלק השני מתאר את סיביל, ילדה כבת ארבע, ההולכת לחפש את סימור על החוף. היא מוצאת אותו במקום מבודד, ומתפתחת ביניהם שיחה. הם נכנסים יחד אל המים. בצאתם חוזר סימור לחדרו, שם הוא יורה בעצמו ליד מוריאל הישנה. בחלק זה מתפתחים דרכי עיצוב ואמצעים אמנותיים נוספים שהופיעו ברמזים בחלק הראשון: מוטיב הצבע, שלושה סיפורים קטנים ('כושי סמבו', 'הבולדוג' ו'דגי הבננה'), שמות ומשמעותם, מוטיב הראייה, מוטיב הרגל, ועוד.
מוטיב הצבע הוא מוטיב מארגן, ה'צובע' את העולם המתואר בסיפור בשני צבעים: צהוב וכחול. בדרך זו מאפיין המחבר את הדרך שבה סימור רואה את המציאות שבתוכה הוא חי: העולם הכחול (האוקיאנוס; חדר האוקיאנוס במלון, שבו נמצא הפסנתר; בגד הים של סיביל, כפי שהוא נראה לסימור), מול העולם הצהוב ( פלורידה שטופת השמש; המלון ואורחיו הנמצאים בפלורידה; חוף הים עם החול הצהבהב; שמן השיזוף של אורחי המלון). בדרך זו נקשרים המבוגרים – מוריאל, הוריה, ואורחי המלון, לצבע הצהוב, ואילו הילדות הקטנות, סיביל ושרון, נקשרות לצבע הכחול. כמו כן, נקשרים אל העולם הצהוב הנמרים ודגי הבננה, ומוסיפים לו גוון של אלימות ורדיפה.
בכך הופך מוטיב זה לייצוג של תפיסת עולמו של סימור ועל הדרך שבה הוא רואה את המציאות.
תפיסת עולם זו מחלקת את העולם לשני קטבים, המוציאים זה את זה ואינם יכולים לדור בכפיפה אחת: העולם הצהוב הוא עולמם של המבוגרים הסובבים את סימור, ונתפס לכן על ידיו כעולם חומרני, רדוד ושטחי, שאיננו יכול להבין את עולמו הפנימי הרוחני של סימור. 'העולם הצהוב' נתפס על ידי סימור כמאיים על עצם קיומו של עולמו הפנימי.
לעומתו מייצג הצבע הכחול את עולמו הפנימי של סימור. זהו עולם רוחני ועמוק, המאפשר לראות את הסמוי מן העין. לעולם זה משתייכים הפסנתר (הנמצא בחדר האוקיאנוס) וספרי השירה. בעולם זה מתקיימים התום והיושר הפנימי האופייניים לילדות, ולכן משתייכים אליו, מלבד סימור, גם הילדות. עם זאת, ככל שהילדות מתבגרות הן 'מצהיבות' ומקבלות את האפיונים של 'העולם הצהוב'. זו הסיבה שסימור רואה את בגד הים של סיביל ככחול, בעוד שלמעשה הוא צהוב. בגד ים זה, העשוי משני חלקים, יתאים לה רק בעוד כמה שנים, כש'תצהיב'. זו גם הסיבה לכך, שסימור מנגן עם שרון ולא עם סיביל בפסנתר ובכך משתף אותה בעולמו הפנימי, מאחר ששרון צעירה יותר ו'כחולה' מסיביל. סימור מתקשה לקבל את 'העולם הצהוב' ומנסה להסתתר ממנו: הוא איננו נמצא במלון, אלא על שפת האוקיאנוס; הוא מסתיר את גופו מן השמש באמצעות חלוק; וכשהוא נמצא במלון הוא מנגן ב'חדר האוקיאנוס' בפסנתר.
שלושת הסיפורים הקטנים הם הסיפורים העולים בשיחתם של סימור וסיביל. בשיחה זו קיים פער מתמיד בין הדרך שבה תופסת סיביל את הדברים כפשוטם ובין הדרך המטאפורית שבה מבין אותם סימור. סימור תופס את הדמויות המרכזיות בסיפורים כאנלוגיות לו עצמו. אנלוגיה זו מובנת לסימור, אך לא לסיביל. פער זה יוצר אירוניה מסוימת בדרך שיחתו של סימור עם סיביל. עם זאת, בדרכה הילדותית, סיביל מבינה כי זהו מצב בלתי נסבל עבור גיבורי הסיפורים, ובכך
סימור משיג את השתתפותה הבלתי מודעת בסבלו.
הסיפור על כושי סמבו - בסיפור ילדים מוכר זה מתואר ילד קטן, כושי, הנרדף על ידי שישה נמרים. נמרים אלו סובבים סביב העץ שעליו טיפס הילד ומבקשים לטרוף אותו. דמותו של הילד אנלוגית לסימור, בעוד שהנמרים (הצהובים) אנלוגים לאנשי 'העולם הצהוב', הרודפים את סימור. זהו מרדף חסר סיכוי עבור הילד, מרדף של רבים מול יחיד, של חזקים מול חלש. סיפור זה ממחיש את תחושתו של סימור הנרדף על ידי 'העולם הצהוב'.
בסיפור על הבולדוג מתאר סימור סיטואציה שהיה עד לה, כביכול, ובה מציקות הילדות הקטנות במלון לכלב בולדוג, בכך שהן נועצות בו את מקלות הסוכריות שלהן. דמותו של הכלב אנלוגית לזו של סימור, בעוד שהילדות הקטנות אנלוגיות לאנשי 'העולם הצהוב' (אשר חינך אותן לראות בכל יצור חריג וחלש אובייקט לתקיפה). גם כאן, אם כך, עולה תחושת הנרדפות של סימור, המאוים על ידי 'העולם הצהוב'.
הסיפור על דגי הבננה הוא הסיפור המרכזי, ממנו לקוח שם הסיפור כולו. סימור מספר לסיביל על דגי הבננה החיים באוקיאנוס. הם נכנסים לתוך חור ושם מתחילים לטרוף בננות עד שהם 'חוטפים' קדחת בננות ואינם יכולים לצאת מן החור, דבר המביא עליהם את מותם. ניתן לראות בסיפור זה אנלוגיה לקורותיו של סימור במלחמה. דגי הבננה אנלוגים לסימור שנכנס אל 'החור', שהוא המלחמה. שם הוא איבד צלם אנוש כתוצאה מן ההרג הרב (טריפת
הבננות). דבר זה גרם לו לחלות בנפשו (קדחת הבננות). האפשרות היחידה להימלט מן החור היא דרך הטירוף או דרך המוות. "הם מנהלים חיים מאוד טראגיים" (עמ' 16) אומר סימור לסיביל ומתכוון למעשה לעצמו. עם תום הסיפור, סיביל מדווחת לסימור כי 'ראתה' דג בננה. אמירה תמימה ודמיונית זו מתפרשת אצל סימור בדרך מטאפורית ומכרעת. לדידו, דג הבננה שראתה סיביל הוא סימור עצמו. באופן זה גורמת סיביל, בלי דעת, לסימור לקבל את
ההחלטה להתאבד, שכן עתה ברור לו כי לא נותרה לו דרך אחרת. סיביל "רצה בלא חרטה בכיוון המלון" (עמ' 16), מבלי להבין את השפעת דבריה.
לשמות הדמויות המרכזיות בסיפור משמעות סמלית מובהקת, המוסיפה נדבך נוסף לאפיון הדמויות. סימור גלאס - את השם סימור מבטאת סיביל "SEE MORE", ובכך מאפיינת אותו כאדם הרואה יותר מן האחרים, הרואה את הסמוי מן העין: כלומר, אדם רוחני, הרואה את הפנימיות ולא את החיצוניות. "GLASS" פירושו זכוכית - דבר המאפיין את סימור כאדם שביר, עדין ושקוף, המתקשה להחזיק מעמד בעולם מאיים זה. GLASS פירושו גם משקפיים – סימור מתבונן במציאות דרך משקפיים המיוחדים לו, דרך זווית ראייה אינדיבידואלית וייחודית. סיביל - הסבילות הן נביאות מן העולם הפגאני. הנצרות ראתה בהן נשים שניבאו את בואו של ישו. במובן זה, גם סימור רואה בסיביל את מי שמנבאת את גאולתו - גאולה באמצעות התאבדות.
מוטיב מרכזי בסיפור זה הוא מוטיב הראייה, שבא להמחיש את הפער שאינו ניתן לגישור בין ראייתו הנוקבת של סימור את 'העולם הצהוב' ובין עיוורונו של עולם זה כלפי סימור. כפי שניתן ללמוד מהתפתחותו של המוטיב, סימור תופס את המוות כאקט של שחרור, כניצחון היחיד על החברה:
"ראית את SEE MORE" (עמ' 13) שואלת סיביל את אמה, ובכך מאפיינת אותו כמי שרואה את הסמוי מן העין, את הפנימיות ולא את החיצוניות. אמה אינה מתייחסת לשאלה ובכך מבטאת את חוסר ההבנה של 'העולם הצהוב' כלפי עולמו הפנימי של סימור.
"הגבר הצעיר... ליכסן מבט ממצמץ כלפי מעלה אל סיביל" (עמ' 13) - סימור מכסה את עיניו מפני השמש המסנוורת אותו ובכך מבטא את חוסר היכולת שלו להתמודד עם 'העולם הצהוב'.
"אם יש משהו שאני אוהב זה בגד ים כחול", סיבל נעצה בו מבט... "הוא צהוב", אמרה. "הוא צהוב" (עמ' 14) - סימור מסרב לראות את המציאות כפי שהיא ומתבונן בה מזווית הראייה הייחודית שלו.
"הרגע ראיתי אחד". "ראית מה, חמודה?" "דג בננה". "אלוהים, לא!" אמר הגבר הצעיר..." (עמ' 17) - סיביל 'רואה' דג בננה ובכך מנבאת את מותו של סימור.
"אני רואה שאת מסתכלת על הרגליים שלי" (עמ' 18), אומר סימור לאישה במעלית. כאן מומחש הפער בין הדרך ש'העולם הצהוב' רואה בה את סימור - אדם לא שפוי - ובין הדרך שסימור רואה את עצמו.
"אחר כך התיישב... הסתכל בנערה, כיוון את האקדח, וירה כדור לתוך רקתו הימנית." (עמ' 19) - סימור מתאבד לנגד עיניה העצומות של מוריאל, ובכך מבטא את מחאתו כלפי עיוורונו של 'העולם הצהוב' ביחס לעולמו הפנימי וביחס לצרכיו.
מוטיב נוסף מופיע פעמים רבות לאורך חלקו השני של הסיפור הוא מוטיב הרגל. הרגליים נתפסות כסמל של יציבות, כקשר אל המציאות החיצונית. סיביל, המגיעה אל החוף במרוצה, הורסת בדרכה ארמון חול מתמוסס ואחר כך דורכת על מזרון הגומי של סימור. בכך היא הורסת באופן סמלי שני אלמנטים המייצגים את 'העולם הצהוב' (הארמון העשוי מחול צהוב והמזרון המשמש משען לסימור). ריצתה ממחישה את יכולתה להשתלב ב'עולם הצהוב'. האוקיאנוס הוא היפוכה של מציאות זו. הוא כחול, עמוק, גלי ומשתנה, אך גם טומן בחובו סכנת חיים. סימור מודע לכך ולכן מקפיד לאחוז בקרסוליה של סיביל כדי להגן עליה, אך גם כדי להתקדם מעל לגלים. בסוף 'מסעם' הוא נושק דווקא לקמרון הרגל, לנקודה שאיננה נוגעת פיסית באדמה, הנקודה 'הכחולה' של סיביל. רגליה של סיביל, אם כך, מייצגות את החיבור האחרון והדק שעוד נותר לסימור עם 'העולם הצהוב', עם המציאות:
"ברגע ששוחררה ירדה סיביל במרוצה... עוצרת רק כדי להשקיע רגל אל תוך ארמון חרב. מתמוסס..." (עמ' 13).
"סיביל נעצה רגלה במזרן הגומי שהגבר הצעיר השתמש בו, לעתים, כמשען ראש. "חסר אוויר" אמרה... הוא מיתח עצמו קדימה ותפס את שני קרסוליה בידיו" (עמ' 14).
"היא... תפסה בידה השמאלית את רגלה השמאלית וניתרה פעמיים או שלוש..." (עמ' 16).
"הוא נטל את קרסוליה של סיביל בידיו ולחץ מטה וקדימה. המזרן התקדם מעל שיאו של גל..." (עמ' 17.)
"הגבר הצעיר תפס לפתע אחת מרגליה הרטובות של סיביל, שהשתלשלו מעבר לקצה המזרון, ונשק לקמרון כף הרגל. "הי!" אמרה בעלת הרגל, פונה לאחור..." (עמ' 18).
"אני רואה שאת מסתכלת על הרגליים שלי," אמר לה כשהמעלית הייתה בתנועה. "סלח לי?" אמרה האשה. "אמרתי שאני רואה שאת מסתכלת על הרגליים שלי..." "יש לי שתי רגליים נורמליות ואני לא רואה שום סיבה מחורבנת שמישהו יתקע בהן עיניים." אמר הגבר הצעיר..." (עמ' 18).
בסוף הסיפור עולה סימור לחדרו במעלית עם אישה צעירה, "שמשחת אבץ על אפה", ומנהל אתה דו שיח מוזר בעל משמעות סמלית. עבור סימור האישה מייצגת את 'העולם הצהוב' כולו. דרישתו שתחדל להסתכל ברגליו היא דרישה של אדם החש עצמו נרדף. הרגליים הן סמל ליציבות נפשית ("שתי רגליים על הקרקע"). וכאשר אומר סימור בכעס "יש לי שתי רגליים נורמליות" כעסו מופנה כלפי 'העולם הצהוב' הרואה בו אדם מעורער נפשית, אדם 'לא נורמלי'. ואכן, האישה מתייחסת אל סימור, בעקבות השיחה המוזרה, כאל אדם מטורף וחוששת מפניו: "תני לי לצאת מכאן" היא דורשת ממפעילת המעלית. הקורא יכול לראות בסצינה זו הוכחה לכך שאכן סימור מתערער, והפארנויה שלו ביחס לעולם החיצון משתלטת עליו.
סיום הסיפור
ההתרחשות האחרונה של הסיפור בנויה כסצינה קולנועית המוקרנת בהילוך איטי. התיאור המפורט של פעולותיו של סימור הוא היוצר תחושה זו ובכך מגביר את המתח לקראת הסוף. הפירוט מבהיר גם כי ההתאבדות תוכננה לפרטיה, וכנראה תוכננה זמן רב קודם לכן. אי לכך, הסיום מפתיע במידה רבה: לאורך החלק הראשון כולו תואר סימור על ידי מוריאל ואמה כאדם המסוכן לזולת. האם חוששת כי יפגע במוריאל, ומוריאל דוחה חששות אלו בצורה בלתי משכנעת (הרי גם היא מתייעצת בפסיכיאטר במלון). לכן כאשר סימור פוגע בעצמו, בסופו של דבר, הקוראים מופתעים. עם זאת, לאחר קריאת החלק השני של הסיפור, ברור כי חששותיהן של מוריאל ואמה היו מופרכות.
כבר בחלק השני קיימים רמזים מטרימים לסוף הבלתי נמנע - התאבדותו של סימור: שלושת הסיפורים הקטנים מעצבים את סימור כחלש ופגיע, אדם המאוים על ידי הזולת, ולא להיפך; דרך דיבורו הדו משמעי עם סיביל רומזת על סוף הכרחי זה: "אתה נכנס למים", שואלת סיביל, והוא עונה: "אני שוקל את זה ברצינות. אני מקדיש לזה המון מחשבה" (עמ' 14). על מזרון האוויר הוא אומר: "את צודקת, חסר יותר אוויר ממה שאני מוכן להודות" (עמ' 14) ועל דגי הבננה: "הם מנהלים חיים מאוד טראגיים..." (עמ' 16), וכן "לא נעים לי לספר לך, סיביל, הם מתים" (עמ' 17). באמירות אלו מדבר סימור על עצמו, על המחנק שחש, על הטרגיות בחייו ועל מותו הקרב.
רמז נוסף לסיום הטרגי ניתן למצוא בכותרת הסיפור עצמה. הכותרת "יום נפלא לדגי הבננה" נלקחה מן הסיפור הקטן על דגי הבננה, שמספר סימור לסיביל. הפער בין אומללותו והתאבדותו של סימור (שהוא 'דג בננה') ובין 'נפלאוּתו' של היום יוצרים אירוניה חריפה. זהו יום נפלא עבור הדגים, שכן בו הם נגאלים מן החור ויוצאים החוצה, אל פני הים. עבור סימור זהו יום נפלא, מאחר וזהו היום שבו החליט לגאול את עצמו מן 'העולם הצהוב' ולמות.
כותרת הסיפור מתבסס על הביטוי האמריקאי 'TO GO BANANAS', שפירושו 'להשתגע'. זהו, אם כך, שם המאפיין את סימור כאדם מטורף, על פי הנורמות של 'העולם הצהוב'. זהו, אם כך, שם אירוני וציני המבטא את הטרגיות בחיי סימור ובסיפור כולו.
סלינג'ר העיד על עצמו שכל יצירותיו מתארות, למעשה, את סימור. ואכן, דמות זו מופיעה, ישירות או במימושים אחרים, ביצירות רבות שלו. הספר "הרימו את קורת הגג, נגרים" מתאר את חייו של סימור ואת חייהם של בני משפחתו מנקודת מבטו של אחיו (כמספר עד). הספר מתמקד ביום נישואיו של סימור למוריאל, תוך הדגשת הניגוד שבינו למשפחתה של מוריאל המייצגת את החברה האמריקאית השטחית והרדודה שאיננה מבינה ללבו. פרק הפתיחה של ספר זה הוא יצירת מופת קטנה בפני עצמה, והוא ממחיש את בעיותיו של סימור באמצעות
משל סיני. בפער זה עוסק גם הרומן "התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר. הולדן, גיבורו של הספר, המסרב להתבגר, רואה את עולם המבוגרים כעולם צבוע, מזויף וחומרני, בעוד שעולם הילדות נראה בעיניו עולם טהור, אמיתי וכן. תפיסה קוטבית וסרבנית זו מביאה עליו, בסופו של דבר, אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי.
.jpg)
בטעינה...